עגל וחלב אימו

בכתבה זו: עגלים בפיטום המוני  | לחלות ברפת  | סכינים, אש וחומצות  | הובלה למרחקים ארוכים  | רואים את המוות בעיניים  | החיים כפרויקט לייצור חלב  | "מכונות" לייצור חלב  | סיבת המוות: חלב 

מה הקשר בין בשר לחלב?

כחצי מיליון פרות, פרים, עגלים ועגלות מתים מדי שנה בתעשיות הבקר עבור צרכנים ישראלים. כ-60% מהם נשחטים בחו"ל (בעיקר בדרום אמריקה) ומיובאים לישראל כ"בשר קפוא". השאר נשחטים בארץ – רובם על בסיס תעשיית החלב המקומית. לפחות מחציתם הם עגלים זכרים – שנחשבים כ"מיותרים" בתעשייה שבה רק מיעוט זניח מכלל הזכרים מנוצל לרבייה. נשחטות גם עגלות רבות שלא התאימו לייצור חלב, ופרות בוגרות שהחזקתן לא משתלמת כלכלית לאחר שנוצלו לייצור חלב. לדברי מדריך משרד החקלאות, "כמות הבשר הבאה מרפת החלב היא תוצאה של הביקוש לחלב כאשר ייצור הבשר ברפת הוא תהליך לוואי שאינו עומד בפני עצמו." בשנת 2009, שלחה תעשיית החלב המקומית לשחיטה 110,000 חיות, לעומת 90,000 עגלים שפוטמו בישראל ללא תלות בתעשיית החלב המקומית (אך חלקם יובאו מתעשיית החלב במזרח אירופה).

עגלים בפיטום המוני

ינקות משובשת

תוחלת החיים הטבעית של בקר היא 25-20 שנה. אורך החיים של העגלים הנשחטים עבור בשרם נקבע לפי שיטות פיטום שונות, והוא נע בין כ-5 חודשים ("עגלי חלב") ל-30 חודשים, ולרוב 15-10 חודשים.

בתנאים טבעיים, הקשר ההדוק בין הפרה לעגל עשוי להימשך מעל 14 חודשים, והגמילה היא תהליך הדרגתי שמתרחש כמה חודשים קודם לכן. תעשיות הבשר קוטעות קשר זה בטרם עת. לדברי מומחים קנדיים, "גמילה מלאכותית של פרות ועגלים על-ידי הפרדה פתאומית היא אולי גורם המצוקה הנפשית הגדול ביותר שנכפה על בקר לבשר במשך חייהם." תעשיית החלב אגרסיבית עוד יותר, שם מופרד העגל מאמו מיד לאחר הלידה. עגלים אלה נאלצים להתרגל במהירות לגמוע מזון נוזלי מתוך דליים, ללא חלב-אם, ולאחר מכן עוברים הזכרים פיטום בדומה לעגלים ולעגלות מזנים המנוצלים לבשר בלבד.

גורל עגום עוד יותר מצפה ל"עגלי חלב", שמוחזקים בבידוד בתאים זעירים עד גיל חודשיים ומקבלים מזון מוצק בכמות מזערית בלבד (לפני כניסתן לתוקף של תקנות להחזקת עגלים, סבלו "עגלי חלב" מבידוד מתמשך יותר ומחסר תזונתי קשה יותר. התקנות הותקנו בשנת 2006 בתגובה ללחץ אנונימוס).

עגל שהופרד מאמו לאחר ההמלטה ומוחזק בבידוד. קיבוץ צרעה, 2007. 

מן המרעה למפטמה

בישראל, נהוג בחלק מאוכלוסיית העגלים פיטום מיד לאחר ההמלטה, עד לשחיטה בגיל 12-10 חודשים. הפיטום נערך במכלאות שנקראות מפטמות. עגלים אחרים בארץ עוברים 8-6 חודשים במרעה, אם כי המרעה בארץ דל, במיוחד בשנים השחונות האחרונות, ומחייב השלמה מלאכותית. מהמרעה מועברים העגלים למפטמה ונשחטים לאחר כ-7 חודשים שם. גם העגלים המיובאים עוברים פיטום במפטמה לאחר שגדלו במרעה.

מספר החיות הממוצע במפטמה בארץ הוא כ-150. השטח שמוקצב לכל חיה הוא 12-8 מ"ר במפטמות עם רצפת בטון, ועד 3 מ"ר בלבד במפטמות עם רצפת טפחות (פסי עץ עם רווחים ביניהם).

בטבע, בקר חי בעדרים קטנים מאוד, של 12-10 פרטים בדרך-כלל, המעבירים את זמנם בין רביצה ממושכת לתנועה על פני מרחקים גדולים. הפרות והפרים בעדר הטבעי מכירים אלה את אלה, מבססים ביניהם סדר חברתי וממעטים במאבקים. כליאה המונית בצפיפות, לעומת זאת, מעוררת תוקפנות; אחת מהבעיות ששכיחותן גוברת עם השנים היא התנפלות קבוצתית על פרים מסוימים בתנועות המדמות הזדווגות. הקורבנות נפצעים ולעתים אף מתים כתוצאה מכך.

רק מיעוט מכלל העגלים בתעשיית הבשר זוכים לרעות עם אימם, בטרם יופרדו ממנה בכוח. צולם בגליל, 2008. 

פיטום הוא חולי

המזון שניתן לעגלים במפטמות הוא עתיר אנרגיה. המזון המרוכז גורם לחומציות-יתר (אצידוזיס) מטבולית העלולה להתבטא, בין השאר, בשלשול ובהתייבשות, בבעיות קואורדינציה, במורסות בכבד ובדלקת כרונית בטלפיים. בעיות נוספות במזון המלאכותי הן נטייה לריכוז גבוה של רעלנים, נטייה לגרום התנפחות מכאיבה ומסוכנת של הבטן (במזון המבוסס על קטניות) וכן מחסור בסיבים תזונתיים. הסיבים נחוצים לבריאותו התקינה של העגל, אולם אין לכך חשיבות בעיני החקלאים, כי העגל יישחט במהרה ממילא. העגלים, בניסיון נואש לקלוט סיבים, מלקקים זה את פרוותו של זה. השיער המצטבר במערכת העיכול שלהם גורם לא פעם לפצעים ולדלקות.

לחלות ברפת

צליעה

בעקבות ברירה מלאכותית, נוטים עגלי תעשיית הבשר לצבור משקל רב במהירות. כתוצאה מכך ומעצם הפיטום, נוצר עומס רב על השלד ועל איברים אחרים. קיימת התאמה בין הנטייה לצבור משקל במהירות לבין שכיחות הפציעות ברגליים ופגיעות נוספות בשלד. הקרקע המלאכותית שעליה כלואות החיות במפטמות, ובמיוחד רצפת טפחות ומשטחי בטון משופעים, מעודדת אף היא פציעות ודלקות ברגליים (וכן בזנב) – ואלה מחמירים כתוצאה מהמגע עם בוץ הספוג בהפרשות. גם חסרים תזונתיים גורמים צליעה. התוצאה היא שהצליעה שכיחה בעדרי בקר – יותר מ-10% בעדרים רבים.

רק מיעוט מכלל העגלים בתעשיית הבשר זוכים לרעות עם אימם, בטרם יופרדו ממנה בכוח. צולם בגליל, 2008. 

קשיי המלטה

פרות מגזעים טבעיים יחסית ממליטות בקלות, אולם חלק הגזעים שנבררו עבור תעשיית הבשר מתקשים בהמלטה. לפי נתונים מצרפת על אחד הגזעים הנפוצים בישראל, שרולה, 40% מההמלטות אינן קלות, ובכלל זה 4% המחייבות ניתוח קיסרי. ניתוח קיסרי מתחייב גם כשמזריעים פרות קטנות בזרע של פרים גדולים. בשנים האחרונות יובאו לישראל פרים מגזע שבריאותו מעורערת במיוחד, בלגי כחול, כדי לנצלם להזרעת אלפי פרות בשנה. כל ההמלטות במכלואים אלה נעשות בניתוח קיסרי.

התפשטות המחלות

מחלת הבקר המפורסמת ביותר – ספגת המוח ("הפרה המשוגעת") – פרצה בעקבות האבסת בקר בקמח בשר ובקמח עצמות. המחלה התפרסמה בגלל הסכנה הנשקפת ממנה לאנשים אוכלי בשר. אולם הצפיפות במפטמות וברפתות גורמת להתפשטות מהירה של מחלות קשות לא פחות עבור הבקר. מחלת נפוצה במיוחד היא בת-שחפת, שבמהלכה הפרה "משלשלת את עצמה למוות;" בשנת 2008 בודדו 123 מקרים של מחלה זו בארץ. מחלות נפוצות ומסוכנות נוספות בשנים האחרונות הן: מחלת הפה והטלפיים, שגורמת לשלפוחיות ופצעים בפה וברגליים; קדחת קיקיונית שגורמת חום, קשיי נשימה ורעד; "כחול הלשון" (מחלת הלשון הכחולה) שגורמת דלקות וכיבים באברים שונים; ו-BVD, שגורמת חום גבוה ושלשול.

לפרות ולפרים שחלו, מצפה לא רק הסבל הכרוך במחלה אלא גם כליאה בהסגר צפוף, העלול להימשך חודשים רבים. חלקן מובלות ומושמדות בשיטות המיידיות והזמינות ביותר, העלולות להיות אכזריות יותר מהשיטות הרגילות.

סכינים, אש וחומצות

תופסים

כמעט כל מגדלי הבקר מסרסים את בעלי-החיים שברשותם, חותכים את קרניהם וצורבים על גופם מספר. שיטות אלה נהוגות הן בתעשיית הבקר לבשר והן בתעשיית החלב. שיטה מקובלת לרסן את החיה לקראת הניתוח היא התקנת נזם באף, לאחר שרצעו את הסחוס שבין הנחיריים, ללא אלחוש; לאחר מכן גוררים את החיה למקום הסימון באמצעות חבל הקשור לנזם. החיה מתנגדת בכל כוחה, עד שלעתים מדמם אפה ונקרע. אחר-כך כופתים אותה במתקן ריסון, או שמפילים אותה על הקרקע ומונעים ממנה לזוז.

מסרסים

סירוס עגלים מבוגרים יחסית, נועד למנוע מפרים להפרות נקבות, וכן לגרום להם להיות כנועים יותר ונוטים להשמין במהירות. הסירוס נערך ללא הרדמה וללא אלחוש: פותחים בסכין את שק האשכים ומושכים כל אשך בנפרד, עד שקורעים את צינורית הזרע שאליו הוא מחובר. שיטות סירוס נפוצות אחרות הן ריסוק צינוריות הזרע במלקחיים מיוחדים, או קשירה ממושכת של שק האשכים בגומי מהודק, המונע זרימת דם וגורם למות הרקמות. בכל השיטות נגרמים לעגל הלם וכאב עז, עם השלכות נפשיות קשות ומתמשכות.

חותכים

חיתוך הקרניים נועד לשלול מפרות את כלי נשקן ולחסוך במקום כשראשיהן באבוס. בישראל מונעים בדרך-כלל את גדילת הקרניים מבעוד מועד: העגל (או העגלה) נכפת במתקן המונע ממנו לנוע. את אזור הצמיחה של הקרן צורבים בחומר כימי מאַכּל או שורפים באמצעות מלחם. פעמים רבות מניע העגל המבוהל את ראשו, והחומרים פוגעים בעיניו וגורמים לו כאבים קשים. במקרים שבהם הספיקה הקרן לצמוח, חותכים אותה במספריים גדולים. בפעולה זו נחתכים עורקים ורקמות קרובות, והדם פורץ החוצה; כדי לעצור אותו, שורפים את האזור בלהביור. פעולות אלה נהוג היה לבצע במשך שנים ללא אמצעים לשיכוך כאבים. בעקבות חשיפת אנונימוס בינואר 2002, חייב משרד החקלאות לבצע פעולות אלה תחת הרדמה. גם כך יסבלו העגלים מכאבים ימים רבים לאחר מכן, וחלקם ייפגעו מזיהומים.

עגלה תחת ריסון לקראת גדיעת קרניה. מתוך חקירת אנונימוס בקיבוץ גת, 2001. 

בתעשיית החלב נהוג לכרות לפרות הצעירות פטמות הנחשבות כ"מיותרות", שכן הן עלולות להחריף את התפתחותן הצפויה של דלקות העטינים בתקופת החליבה הכריתה מתבצעת ללא כל אלחוש או הרדמה, באמצעות מספריים.

חיתוך הזנב באמצעות גומי או חיתוך בברזל לוהט, נהוג כאמצעי למניעת נמק בזנב – בעיה נפוצה בתנאי צפיפות וזוהמה. מאחר שהזנב משמש בקר הן לסילוק זבובים והן לתקשורת חברתית, חיתוכו פוגע בחיות למשך כל חייהן.

צורבים

צריבת מספר על גוף הפרות והפרים מתבצעת למטרת זיהוי ומעקב, ויש המוסיפים למספר גם חיתוכי סימון באוזניים. במדינות המייצאות לישראל בשר קפוא, מגלחים את עור החיה ומצמידים אליו במשך כחמש שניות תבניות מספרים עשויות ברזל לוהט. שיטה נוספת היא גרימת כוויה על-ידי חומרים כימיים מאַכּלים. בישראל מקובלת בעיקר "כוייה קרה", שמכאיבה מאוד אף היא: מקררים את תבניות המספרים לטמפרטורה נמוכה מאוד (בדרך-כלל באמצעות חנקן נוזלי בטמפרטורה 196- מעלות צלזיוס), ומצמידים אותן לעור במשך כ-40 שניות. במקום נוצרת כווייה, והשיער השחור שהיה במקום יגדל בעתיד לבן. באף-אחת מן השיטות לא מספקים לחיות משככי כאבים.

הובלה למרחקים ארוכים

כלואים על פני הגלובוס

ההובלה היא אחת החוויות הקשות בחיי פרות ופרים, גם כשמדובר בהובלה האורכת מספר שעות, מן המשק למשחטה. מ-1995 ואילך, בעקבות פתיחת השוק הישראלי לסחר חופשי ועם העלייה בדרישת הצרכנים לבשר טרי, הפכה ישראל למוקד של הובלות בינלאומיות, שאורכות ימים ושבועות. בשנים מסוימות בעשור האחרון, הגיע מספר העגלים שיובאו לישראל עד למעלה ממאה אלף.

עגלים צעירים מאוד מיובאים מאירופה, בעיקר מפולין, שם הם מובלים במשאיות לנמל תעופה מרוחק, ומשם לישראל. עגלים מבוגרים יותר – 33,000 עד 80,000 בשנה – מובלים לארץ מאוסטרליה. לאחר מסע ממושך בתוך משאית באוסטרליה, הם נכלאים בבטן אוניה למשך כשלושה שבועות של מסע ימי. בקיץ 2002, בעקבות תמותת מאות כבשים ועגלים במשלוח מאוסטרליה, קבעו השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות ששיעור התמותה בהובלה צריך שלא לעלות על 2% מכלל החיות. למרות זאת חודשה במהרה הובלת חיות מאוסטרליה בקיץ, בין השאר בחסות חישובי תמותה מטעים, שאינם מתייחסים לחיות שמתו כתוצאה מתלאות ההובלה לאחר שנפרקו והובלו ליעדים שונים בישראל. בנוסף לכך, מדי פעם מתו המוני עגלים במשלוחים שעוכבו מטעמים בירוקרטיים או בעקבות מחלה.

בתוך כלי הרכב

ההובלה מסוכנת לבריאות החיות ולחייהן. בקיץ, ובמיוחד באוניות המגיעות מאוסטרליה, עומס החום גובה את עיקר הקורבנות. כשמשלוחים למזרח התיכון נתקעים מסיבות בירוקרטיות, עלול מספר הקורבנות להגיע לאלפי עגלים וכבשים. מבצעי תיעוד אקראיים בדרום הארץ חשפו הזנחת עגלים, שנותרו ללא מים בשמש הקופחת. רעב מהווה בעיה נוספת: חלק מהעגלים, שחיו לפני המסע במרעה, אינם מצליחים להסתגל לכופתיות המזון שמספקים על האוניה. הצפיפות והמחנק באוניות ובמשאיות מקשים על הנשימה, ואילו בטיסות סובלים העגלים גם משינויי לחץ האוויר. עירוב חיות ממקומות שונים מעורר מצוקה חברתית, המתבטאת לעתים בתוקפנות. העירוב והצפיפות גורמים להפצת מחלות קטלניות כגון דלקת ריאות, ולהתפרצות מחלות שלא היו פעילות בתנאי המשק, כגון הרפס וקדחת. בקיץ 2006, למשל, מתו מקדחת בתחנת הסגר בערבה מאות עגלים מאוסטרליה.

עגלים מאוסטרליה שמתו בערבה 

בהעמסה לכלי הרכב ובפריקה נאלצים פרים ופרות לטפס על שיפועים מסוכנים, ולכן מחליקים ונפצעים רבים מהם. ההחלקה והפציעות ממשיכים במהלך כל המסע, במיוחד במשאיות, ובעלי-חיים שנפלו, נרמסים לא פעם תחת רגלי חבריהם. פציעות כתוצאה מפגיעת דופן פגומה של כלי ההובלה הן תופעה נפוצה, וכן פציעות מקרני השכנים בבקר בוגר. החיות מתוחות בנסיעה ומעדיפות לעמוד, ולכן המסע מהווה עבורן פעילות גופנית מתישה, עד כדי ירידת משקל ניכרת. בנוסף על כל אלה, ההעמסות והפריקות מלוות בהפחדה, במכות ובשימוש בשוקים חשמליים.

תקנות הובלת בהמות

תקנות צער בעלי-חיים בנושא הובלת בהמות, שהותקנו בשנת 2006, קובעות איסורים מפורטים על הזנחת החיות בהובלה ועל התעללות בהן. משך הזמן המרבי המותר להובלת בקר הוא שלוש שעות בלבד בשעות היום בחודשים מאי-אוקטובר, ושש שעות במועדים אחרים. פרשנות סבירה להוראה זו היא איסור על הובלת בהמות (כולל בקר) מחו"ל לישראל, אלא שאיסור כזה לא מומש. התקנות אוסרות להוביל בהמות ללא נוכחות אדם שהוכשר כ"משגיח" המחויב לפעול לכך שהתקנות יכובדו. נכון לאפריל 2011, ידוע לנו רק על כתבי-אישום בודדים שהוגשו לפי התקנות.

רואים את המוות בעיניים

צעדת המוות

הסבל הכרוך בשחיטה מתחיל עם צעידת הבהמות במבוך של גדרות ברזל, מן המשאית אל מקום השחיטה. פרות ופרים נבהלים מאוד מנוכחות אנשים ומתנועה, מצללים ומפתחים חשוכים, מהשתקפויות ונצנוצים בגלל מים שנשפכו, מקולות גבוהים של ציוד מתכתי, ועוד. כל אלה גורמים לחיות לעצור, ובתגובה לכך נוהגים העובדים לזרז אותן בבעיטות, במקלות, במוטות ברזל ובשוקים חשמליים. בקרבת נקודת השחיטה, אימת החיות גוברת כשהן שומעות את זעקות חברותיהן ומריחות את דמן. בתעשיית הבשר מאמינים שאפשר לבנות משחטות ללא גורמים מפחידים ולחנך עובדים לנהוג בחיות במתינות, אך חקירות סמויות במשחטות חושפות בעקביות זלזול ואלימות קיצונית.

פר בין הגדרות במשחטה במרכז הארץ 

נשחטים בהכרה

במרבית המדינות המפותחות נהוג להמם בקר, כלומר לגרום לחיות אובדן הכרה מהיר באמצעות ירי מסמר למוח או חישמול, כך שחיתוך הגרון ייעשה כשהחיה אינה בהכרה – אם ההימום הצליח. בישראל, בשל דיני ההלכה היהודית והמוסלמית, שוחטים את בעלי-החיים כשהם בהכרה מלאה.

בשיטה נפוצה לשחיטה כשרה, מכניסים את החיה למתקן שמאפשר לקשור את אחת מרגליה האחוריות בשרשרת, ואז נשמטת רצפת המתקן והחיה מוטלת בעוצמה על הקרקע. כעת נאבקים הפועלים בחיה בניסיון להגיע לעמדה נוחה לחיתוך צווארה. המאבק עלול להתמשך על פני כמה דקות ולכלול אמצעי ריסון אלימים, כמו הכנסת מלקחיים לנחירי החיה או רכיבה עליה. לאחר החיתוך (ולעתים אף קודם לכן) תולים את החיה באוויר, ועקב משקלה נוטות רגליה לנקוע או להישבר, לעתים כשהיא עדיין בהכרה. סימני הכרה ברורים נצפו בחיות גם כשהמשיכו לחתוך בהן ואפילו לפשוט את עורן עבור תעשיית הנעליים, המעילים וכדומה. שיטת שחיטה זו תועדה הן על-ידי אנונימוס בישראל, והן על-ידי הארגון האמריקאי PETA בדרום אמריקה, משם מיוצא בשר לישראל.

בעקבות החקירה בדרום אמריקה, ביקשה הרבנות הראשית לישראל מיבואני הבשר להביא להחלפת שיטת הריסון שלעיל במתקן ריסון מתהפך. בשיטה זו כולאים את הבקר במתקן מתכת שנלחץ לגוף והופך את החיה בכוח הידראולי. כשהיא לכודה במהופך, שוחט חותך את צווארה. חקירות סמויות במשחטה הגדולה ביותר שמשתמשת בשיטה זו, הראו שהשוחט חותך את צוואר הקורבן בתנועות ניסור, ורבות מהחיות אינן מאבדות הכרה ומנסות לעמוד על רגליהן לאחר שהמתקן שומט אותן בעוצמה לקרקע.

החיים כפרויקט לייצור חלב

אין קשרים משפחתיים

כאמור, חלק ניכר מהפרות שנשחטות עבור תעשיות העור והבשר, מקורו בתעשיית החלב. לפרות אלה יש דימוי אמהי – שאינו קיים אלא בדמיון של הצרכנים. במציאות, מעברים אותן באמצעות הזרעה מלאכותית, ומפרידים מהן את העגלים והעגלות כדי למכור את כל חלב האם לצרכנים, בשעה שהעגלים יוזנו באופן מלאכותי בתחליפי חלב או בחלב שנפסל לשיווק.

הפרדה מהירה בין האם לגור שלה מונעת התקשרות עמוקה ביניהם, אולם הקשר מתחיל להיווצר תוך דקות ולכן גם כך מהווה ההפרדה חוויה קשה לאם ולגור. הסימנים החיצוניים למצוקה, שעלולים להימשך עד 10 ימים, הם געיות וחיפוש הדדי. העגל גם ממעט לאכול במשך עד שבוע, ומאוחר יותר הוא מתקשה ליצור קשר עם עגלים אחרים.

פרה ועגל, דקות לפני ההפרדה. צילם: עטר אופק, עמק יזרעאל, 2004. 

קשיי המלטה

בדומה למצב בבקר מגזעים המנוצלים רק לבשר, גם בתעשיית החלב מהווים סיבוכים בהמלטה תופעת לוואי שגרתית של הברירה המלאכותית, אך כאן הם נפוצים פי כמה. הסיבוכים עולים עם העלייה בייצור החלב, וכן עם הלחץ להזריע פרות בגיל צעיר. בארצות-הברית, מעל 18% מכלל הפרות זקוקות להתערבות אדם בהמלטה, ובהמלטה הראשונה נזקקות לעזרה כמעט שליש מבין הפרות. לפי נתונים מישראל, מעל 9% מהוולדות בתעשייה נולדים מתים (16% בהמלטה ראשונה), וקרוב ל-12% מההמלטות נחשבות כקשות.

אמהות חולות

מחלות קשות לאחר ההמלטה מהוות תופעה נפוצה עקב הברירה המלאכותית לייצור חלב מוגבר. בשנת 2008, סבלו ברפתות החלב הגדולות בארץ כ-30% מכלל הפרות מדלקת הרחם לאחר ההמלטה, והשיעור הגיע ל-46% בהמלטה הראשונה. קטוזיס – מחלה הכרוכה בירידה בתאבון, ירידה במשקל ודיכאון – פקדה 22% מכלל הפרות בעדרים אלה.

מחלה נפוצה אחרת (10-5% בתעשיית החלב האמריקאית) היא קדחת החלב (היפוקלצמיה) הפורצת לאחר ההמלטה בעקבות הפחתת רמת הסידן בדם. המחלה מלווה בירידה בחום הגוף ועלולה לגרום לשיתוק. מחלות אלה ואחרות מצטרפות לבעיות בריאות כתוצאה מהזנה לקויה, שמסתמכת במידת האפשר על ניצול פסולת, וכן למחלות זיהומיות נפוצות, שנובעות מכך שהפרות נאלצות לחיות בתוך הפרשותיהן: דלקות מעיים, שלשולים, דלקות פרקים ועוד.

"מכונות" לייצור חלב

העטין ש"ממדיו יצאו מכלל שליטה"

לפני כמאה שנה, הניבה פרה מקומית ליטרים אחדים של חלב ביממה, באופן עונתי בלבד. כיום, לוחצים על עטיניה של "פרה חולבת" בישראל 50-30 ליטר חלב מדי יום – ובמובן זה מצבן של הפרות בישראל, שהן "שיאניות העולם" בייצור חלב, הוא הגרוע ביותר בעולם. עיקר השינוי נובע מברירה מלאכותית לתנובה גבוהה, שנערכה מבלי שגופה של הפרה הסתגל לייצור כמויות החלב העצומות. כתוצאה מעומס החלב צונחים העטינים בהדרגה, וכאשר נוצר מגע ישיר בין הפטמות לבין הזוהמה השוררת ברפת, מתפתחת דלקת עטין, הכרוכה בנפיחות ובכאב. הדלקת עלולה להעלות את חום הגוף, לגרום שלשול, להתפתח לבצקת ואף להוביל למוות. זיהום תוך-עטיני נוטה לפתח רקמת צלקת, הגורמת לגדילה נוספת של העטין. חלק העטין הפגוע אינו נרפא, והפרה תסבול מכאבים במקום עד סוף חייה. בשנת 2008 סבלו למעלה משליש מכלל הפרות ברפתות החלב בישראל מדלקת עטין קלינית.

חלב וצליעה

פרות בתעשיית החלב מועדות במיוחד לבעיות ברגליים – זיהומים, כיבים ונפיחות, הגורמים כאב וצליעה. בארצות-הברית, מעריכים ש-17% מהפרות בתעשייה סובלות מצליעה; סקר ברפתות קיבוציות בישראל הראה אחוזי צליעה דומים. עצם ההגדלה של גוף הפרות באמצעות ברירה מלאכותית עבור תנובת חלב גבוהה, הביא לעומס-יתר על שלד שאינו מותאם לכך. העטין עצמו משבש את יציבתה של הפרה בגלל משקלו וגודלו. הרגליים האחוריות נלחצות על-ידי העטין ותנוחתן מתעוותת. תנועות הרביצה והקימה הופכות למסוכנות, והפרה אף אינה יכולה לרבוץ בנוחות מאחר שרגלה האחת נמחצת תחת העטין והשנייה תלויה מעליו. בעיות אלה מחמירות כשהפרות כלואות על רצפת בטון.

נפח העטין ומשקלו מקשים על הפרה בתנועות ובתנוחות אלמנטריות. צולם במרכז הארץ, 2010. 

חולבים עד הסוף

חליבת פרות בישראל מתבצעת באופן ממוכן, במכון חליבה הנפרד ממכלאת הפרות. ההליכה לשם קשה מאוד לחלק מהפרות. לעתים קרובות מזרזים עובדי הרפת פרות אלה באמצעות מכות, מקלות ושוקים חשמליים. מסע הייסורים הזה חוזר בישראל כשלוש פעמים ביממה. כל הפרות סובלות מצפיפות ומדוחק בפתח מכון החליבה, ומהמתנה על משטח לא נוח – בשעה שעטיניהן "מתפוצצים" מרוב חלב. בתוך מכון החליבה, מוצמדות לפטמות הפרה משאבות ואקום חזקות. השאיבה עלולה לגרום כאב ולפגוע ברקמת העטין עקב לחץ, גביעי שאיבה שאינם מותאמים היטב לפטמות ושאיבה לאחר שהעטין כבר התרוקן. עם זאת, הבעיה הקשה ביותר שגורמות מכונות החליבה היא זיהום העטין, המביא להתפתחות דלקת.

רובוטי חליבה הממוקמים בתוך הרפתות אמורים למנוע חלק מבעיות אלה, משום שהפרות נכנסות לרובוט כשהן מעוניינות בכך, ללא דוחק והמתנה, והשאיבה מותאמת בנפרד לכל פטמה. עם זאת, סקירה עדכנית ונרחבת מגלה שבריאות העטין בחליבה רובוטית נוטה להיות נמוכה עוד יותר מאשר במכוני החליבה. בראשית שנת 2010 היו 50 רובוטים בכ-1,000 הרפתות שפועלות בישראל, והמדינה הציעה סיוע ברכישת 400 רובוטים נוספים.

סיבת המוות: חלב

התמוטטות

פרות רבות בתעשיית החלב מתמוטטות ומתות כעבור שנים ספורות. ההתמוטטות נובעת מהחרפת סיבוכים, שמקורם בייצור חלב מוגבר. חלק מהפרות אינן מסוגלות לקום לאחר המלטה קשה, אחרות בגלל בעיות רגליים שהחמירו, ופרות נוספות התמוטטו עקב מחלות כמו קדחת החלב. הפרות כה כבדות, שעצם הרביצה ללא תנועה לוחצת על אבריהן וגורמת נזק קשה לשרירים ולעצבים תוך מספר שעות. הטיפול בפרה שקרסה מחייב, מעבר לטיפול הווטרינרי, גם הזזה תכופה של גופה.

מגע אנושי אחרון

במקרים רבים, ממליצים המדריכים החקלאיים להרוג פרות שקרסו – ולעשות זאת במהירות ובמקום רביצת הפרה. אולם בשרה של פרה שהומתה כך אינו ניתן לשיווק למאכל אדם, ולכן יש לחקלאים ולעובדי משחטות אינטרס כלכלי לגרום לפרות שקרסו לעמוד וללכת. חקירות סמויות חושפות שוב ושוב עינויי תופת שמתבצעים בפרות שקרסו, בניסיון להביאן לשחיטה רגילה. במקרים אחרים, פשוט מזניחים את הפרות ומשאירים אותן לגסוס ולמות ללא טיפול.

ללא טיפול: פרה שקרסה עם הרתמה שבאמצעותה הוצאה מהרפת. צולם בקיבוץ בצפון הארץ, 2006. 

רוב הפרות בתעשיית החלב מסיימות את חייהן במשחטה רגילה. הן נשלחות לשחיטה בגיל 5 בקירוב, כאשר תפוקת החלב שלהן יורדת ומשתלם יותר להחליפן בפרות צעירות. בהיעדר חלב רב, מנצלים אנשי התעשייה את בשרן ועורן להשגת רווחים אחרונים. לבסוף, צרכני הבשר והעור תורמים בכספם לעינוי ולהרג של דור הפרות הבא.