מוצאים את נמו

ההאנשה

קשה ליצור "סיפור חיות" מבלי להעמיס עליו מידה מסוימת של האנשה. ודאי שאי-אפשר ליצור כך סרט האמור להחזיר השקעה כספית עצומה. גם יוצרי "מוצאים את נמו" לא ויתרו על נושאים אנושיים על חשבון כמה נושאים דגיים. למשל, דרכי הרבייה הדגיות היו עלולות ליצור בלבול מסוים בסיפור, אך בתחילת הסרט מחסל דג ברקודה את רוב משפחתו של נמו, ופוטר את התסריטאי ואת הקהל מן הצורך להתמודד עם הרעיון של משפחה בת מאות נפשות. נמו נותר כבן יחיד תחת חסותו המגוננת מדי של אביו האלמן, מרלין. נמו משתוקק לצאת משושנת הים שהוא גר בה לבית-הספר המרתק של השונית, וכבר ביום הראשון ללימודים חוטפים אותו. רובו של הסרט הוא מסעו של האב – המתגלה כגיבור בקנה-מידה אוקייני – לשחרור בנו השבוי, במקביל למאבק השחרור של הבן. שניהם, הבן והאב, נזרקים לקורס מזורז ואכזרי בבית-הספר של החיים, ולומדים משהו על העולם ועל עצמם. בקיצור, לכאורה זוהי בסך הכל דרמה אנושית סטנדרטית מערוץ הדמעות, בלבוש דגי.

ריאליזם חזותי

נמו נופל בשבי, מתוך הסרט 

אנדרו סטנטון, התסריטאי-במאי של אולפני פיקסאר (שהפיקו את הסרט בשיתוף עם אולפני דיסני) בחר למקם את "מוצאים את נמו" בתוך עולם אותנטי להפליא, בהתחשב באילוצי ההאנשה המקובלים. אין זה מפתיע שצבא המנפישים של פיקסאר הסתער בהתלהבות על האתגר הטכני-אמנותי של שחזור העולם התת-מימי באנימציה תלת-ממדית. אך כמה מן הבחירות שביצע הצוות מפתיעות למדי, לאור הדרישה לעורר הזדהות עם הדמויות. הדגים הם, בפשטות, דגיים להפליא. מלבד העיניים הבולטות כך שייראו היטב במבט מן החזית, ההופעה שלהם דגית לחלוטין (לוותר על תמונות קלוז-אפ חזיתיות אי-אפשר, כנראה – כמה מרגש יכול להיות מונולוג בפרופיל?!). מעבר לכך, הדגים נעים בדגיוּת מובהקת, וכמעט תמיד הם מזיזים עצמים בסביבתם רק באמצעות פיהם ובמגע גופם המתפתל. המאיירים התאפקו ולא העמידו אותם זקופים או הפכו את סנפיריהם לידיים; רק בכמה מקרי חירום משמשים הסנפירים לתפיסת דברים. חשיבות הדיון האנטומי הזה מתבהרת כשנזכרים, למשל, ב"מרד התרנגולים", שם הכנפיים הפכו לידיים, המקור התמלא בשיניים גדולות ובכלל – קשה לפעמים לזכור שמדובר בתרנגולות. ב"מוצאים את נמו", לעומת זאת, אי-אפשר לשכוח במי מדובר.

ריאליזם חברתי

נמו מגלה את הגורל שעלול לצפות לו – מוות במהלך ההובלה בשקית ניילון. דגים רבים הנלכדים לתעשיית דגי ה"נוי" מתים בתהליך ההובלה שלהם 

אפשר לומר ש"מוצאים את נמו" מבוסס על סיפור אמיתי. נמו נחטף על-ידי צוללן "חובב דגים" ומושלך לאקווריום כדי להפוך ל"דג נוי", בדיוק כפי שקורה במציאות לדגים צבעוניים במי השוניות. באקווריום הוא פוגש דגים שחיי הכלא מטריפים עליהם את דעתם. נוסף על כך, הטיפול מידי "חובבי דגים" עלול להיות רצחני, כפי שממחישה אחייניתו של בעל האקווריום, שנמו מוגש לה כמתנה. כדאי לזכור כאן שהסיפור הפרטי שרקח סטנטון מסתיר למעשה את הסיפור הממוסד של תעשיית "דגי הנוי". דייגים מקצועיים הלוכדים דגים בהמוניהם בעזרת מלכודות או הרעלות (בעיקר בציאניד), תמותה המונית של דגים בלכידה, בהובלה ובחנויות – עובדות אלה נדחקות לטובת סיפור אזוטרי, למעשה. אך עדיין זהו סיפור אותנטי, המתמקד מתוך דקות-אבחנה בפגיעה אנושית בדגים, לצד סכנות טבעיות האורבות בים. השוו זאת, למשל, לסרט "A Bug's Life" של פיקסאר: עם כל הכבוד להזדהות שמצליח הסרט לעורר עם חרקים(!), הקונפליקט שם הוא בין חרקים לחרקים בלבד. אינך יוצא מן הסרט ואומר לעצמך, "כשאני אהיה חגב, אפסיק להתעמר בנמלים," אך "מוצאים את נמו" מעביר מידע עשיר על פגיעה בדגים, העשוי להוביל למסקנות מעשיות.

על אף המסר הביקורתי שהסרט מעביר נגד תעשיית דגי ה"נוי", הוא הביא, באופן מצער, גם לעלייה בביקוש לדגי ליצן 

נקודת-המבט הדגית

הריאליזם של "מוצאים את נמו" מתקיים מתוך נקודת-המבט המשוערת של הדגים על העולם שלנו. בני-אדם, תראו מי אתם באמת: פרצוף ענק ומפלצתי המופיע פתאום בתוך השונית; חוטפים; רוצחי המונים. הכלים התמימים ביותר שאנו מחזיקים בידינו הענקיות – רשת יד קטנה, שקית ניילון – הם כלי משחית איומים. אפילו מחוות פינוק של ילדה קטנה, שנראות בעינינו "חמודות" בדרך-כלל, נחשפות כמעשי אלימות אגוצנטריים וקטלניים אם רק טורחים להסתכל מעברו השני של קיר האקווריום. ובכלל, מי הם, בני-האדם? פולשים זרים, אמנם מסוכנים מאוד, אך בסך הכל דמויות-משנה גמלוניות בתוך העולם האוקייני. "מוצאים את נמו" אמנם הופך דגים למדברים ולבעלי תושייה על-דגית, אך בסופו של דבר זהו תרגיל יוצא מן הכלל בנקודת-המבט הדגית, שעשוי לחולל מהפכה בתפיסת-עולמם של אנשים פתוחים מספיק (כלומר: ילדים, בעיקר).

השלכות מעשיות

אנדרו סטנטון, שהרעיון לסרט צץ במוחו בהשראת "מכל דגים מבהיל שראיתי במשרד רופא השיניים שלי כשהייתי ילד," רוצה שצופי "מוצאים את נמו" ילמדו להיות ביקורתיים כלפי החזקת דגים באקווריום. לא יהיה זה מוגזם לומר שהסרט מגויס נגד תעשיית "דגי הנוי", המגלגלת 200 מיליון דולר בשנה. אבל מסתבר שבעולם שחיות נתפסות בו כסחורות והגבול שבין צעצוע ל"חיית מחמד" אינו ברור, אי-אפשר להיות ביקורתי מספיק. תגובה נפוצה לסרט היא "אבא/אימא, תקנו לי נמו!" וחנויות החיות בעולם מדווחות על עלייה תלולה בדרישה לדגי ליצן (המין שדמויותיהם של נמו ומרלין מבוססות עליו) ולדגים אחרים שנחטפים מן הטבע. דרושה בדיקה יסודית יותר לגבי השפעת הסרט לטווח הארוך, אך הדיווחים עד כה הם פסימיים.

תמונה פארודית המציגה את נמו כמרכיב במנת סושי. בנוסף למסר הביקורתי של הסרט נגד לכידת דגים לתעשיית דגי הנוי, הסרט עשוי לעורר ביקורת אף לגבי ההרג של דגים למאכל 

טורפים וצמחונים

נקודה אחרונה הראויה לציון היא הביקורת המובעת בסרט נגד אכילת דגים. סכנת מוות בטריפה מרחפת מעל ראשי הדגים הקטנים כל העת. אבל בסרט כמו בסרט – אחד השקנאים יכול להודות שבדרך-כלל הוא טורף דגים, אלא שבמקרה המיוחד של הגיבורים שלנו הוא רוצה לעזור. ויש טורפים אחרים – להקת שחפים מטומטמים וגם שלושה כרישים אימתניים, אשר בדומה למעין כינוס של מקדונלד'ס, ברגר קינג וונדיס – שלוש רשתות ההמבורגר שהסכימו לבצע תכניות ל"רווחת בעלי-החיים" שהן מנצלות וטובחות – מתקשים להתגבר על תאוות הדם. הם מזמינים בכוח דגים קטנים ומוכי אימה להתיידד איתם, במסגרת מפגשי קבוצת תמיכה לנגמלים מאכילת בשר – מעין "טורפי דגים אנונימיים" בסגנון "אלכוהוליסטים אנונימיים." אפילו הסיסמה "דגים הם חברים, לא מזון" נשמעת פעמים אחדות. הכרישים מתגמדים מול רשת הדייגים המסחרית – הייצוג החריף ביותר של תעשיית בעלי-חיים בסרט. הרשת גורפת להקת ענק של דגים – כלי להשמדת המונים, חסר דמות ופנים, אכזרי עד אין קץ דווקא באדישותו. סטנטון פותר את ההתקפה הזו על הדגים, כמו את רוב האחרות, בפנטזיה. ספק עד כמה עוברים מסרים צמחוניים אלה לקהל, או עד כמה הם נתפסים כקטע קומי או כהתחמקות מייצוג הרג בפני ילדים. ככל הנראה, המסרים של מקדונלד'ס –המקיימת שיתוף-פעולה עסקי נרחב עם דיסני – קליטים יותר. 

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 107, 18.7.2003.