תמונות מהחיים בלול

"בשעת בוקר מוקדמת הגענו למושב. יש בו כמה לולי פיטום: כמה מהם ריקים, אולי עדות לימים שבהם התעשייה הייתה מבוזרת יותר, ולול אחד ענקי ומשוכלל, סגור ואטום לגמרי. אם יש שם עופות, הם לא רואים אור יום. אנחנו, על כל פנים, המשכנו לשלושה לולים קטנים ופתוחים יותר. הגדול שבין הלולים ה'קטנים' הכיל 50,000 עופות.

בכניסה ללול, העיניים צריכות להתרגל לאפלה. ואז, הדבר הראשון שמתגלה זה מרבד של עופות חיים. לא כל הלול צפוף באותה מידה, אבל באזורים נרחבים בלול המרבד רציף, העופות דבוקים זה לזה. מי שראה תרנגולי בר בטבע, לא יבין מה הוא רואה. צריך להתאמץ מאוד כדי למצוא איזשהו קשר בין המרבד החי, הסוריאליסטי, לבין היצורים הזהירים שרואים בטבע, אחד פה אחד שם.



באזורים שבהם נפער מרחק בין גוף לגוף, נותר ריכוז צפוף של עופות ליד כלי המזון, לעומת איים של מצע חשוף בשטח שאינו צמוד לפס של כלי המזון. יש גם ריכוז סביב פס טפטפות השתייה, אבל העיקר זה האוכל – הציפורים האלה אוכלות הרבה. הן שמנות באופן מוזר, הגוף שלהן אפילו לא מזכיר תרנגולי בר. הברירה המלאכותית יצרה מבנה אחר.



כל העופות כל-כך כבדים, שהם רובצים על הבטן. ליד כלי המזון או לידנו הם נעמדים, אבל בדרך-כלל כולם רובצים. ממילא אין להם לאן ללכת ובשביל מה לעמוד, אבל זה עדיין מבהיל לראות אוכלוסייה גדולה כזו וכל-כך מאובנת, אם כי בצפיפות גדולה מורגש גם אי-שקט. כל זה בלול התרנגולים שמתקרבים לגיל שחיטה. בצילומים בלול אחר קלטנו עופות קצת יותר צעירים, שרובם עומדים. עוד כמה שבועות, כשהם עדיין יהיו קצת אפרוחים בלי כסות נוצות מלאה, גם הגוף שלהם יהיה כל-כך כבד ונפוח, שהם יפסיקו לעמוד.



נכנסנו לעומק של אחד הלולים, והעופות נרתעו. רובם הצליחו להתרחק, אבל הסתבר לנו שאנחנו מוקפים באוכלוסייה של ציפורים נכות. עבור חלק מהעופות, המרחק הקטן של כמה צעדים היה כמעט יותר מדי. הם צלעו, וניסו במאמץ גדול לשמור על שיווי-משקל בעזרת נפנופי כנפיים. את הסיבה לצליעה לא רואים, ומבחינים בבעיה רק כשהציפור מנסה ללכת. עוף אחד נשאר שוכב עם הפנים בקרקע, ומדי פעם עופות אחרים ניקרו אותו. אנחנו לא יודעים אם הוא היה חי או שכבר מת.



עוף אחר, קטן בחצי משאר העופות, רבץ כאילו נתפס מתחת למתקן האוכל ונראה גוסס. רק בבית, כשהסתכלנו בתמונות, ראינו שאחת הרגליים שלו מעוותת באופן מחריד. לפחות הפעם מדובר במקרה חריג, "תקלה בייצור" ולא תקלה שנגרמה על-ידי ה"ייצור".



אחד מהדברים המשונים שראינו בנוף החדגוני של הלול היה כיסא. הלולנית השתמשה בו לרגע כשטיפלה בציוד, אבל במשך רבע שעה צפינו בכיסא הריק. תרנגולי בר, או אפילו תרנגולים בלולי ביצים בלי כלובים, היו מתלהבים מעצם חדש כזה וקופצים עליו כדי לבדוק אותו וסתם לעמוד עליו. אבל הכיסא הזה נותר ריק, בלי אף טיפת לשלשת. אומרים שעופות בלולים זקוקים מאוד למוטות כדי לעמוד עליהם, אבל נראה שהיצורים הכבדים האלה לא מסוגלים לעמוד אפילו על מוט החיזוק התחתון של כיסא, ומושב הכיסא הוא כמו האברסט בשבילם.



אחת מהתוצאות של הצפיפות היא כמובן הלכלוך. באור הקלוש של הלול, העופות נראים לבנבנים, אבל ההבזק של המצלמה חושף טינופת על כל הנוצות, משום מה אפילו בחלק העליון של הכנפיים. אולי העופות מרבים ליפול הצדה?



בחושך גם לא מבחינים על מה בדיוק דורכים, ורק הצילומים מראים כתמים של לחות מגעילה בכל מקום, שהעופות מתבוססים בתוכה בלית ברירה. מה שרואים מגובה העיניים שלנו מתגמד לעומת הזיהום בחלק התחתון של הגוף של העופות. כאן הנוצות חומות מהפרשות או מריקבון, מדובללות מרוב טינופת וחושפות מתחתן בשר אדום ומגורה.



לא ירדנו לגובה העיניים של העופות כדי לראות את הטינופת או הפצעים. או כדי לנשום את האמוניה בגובה שהם נושמים. אבל גם בגובה שלנו הרגישו את האמוניה, את האבק, ועוד יותר מכך את הלחות – בכניסה ללול הצפוף ביותר הרגשנו כאילו היכה בנו גוש אוויר מסוג אחר, חצי נוזלי. אין פלא שהעובדים בכל הלולים חובשים מסכות.



הלולנים היו נחמדים אלינו. לא קל להם. הם מתלוננים ש'מייבשים אותם', כלומר, המשחטות מעדיפות את הלולים הגדולים ביותר והקרובים ביותר למרכז. הלולים שראינו, שבאחד מהם מוחזקים 'בסך הכל' 15,000 עופות, נמצאים במקום נמוך בסדר העדיפויות של המשחטות, וכאשר מגיע מועד השחיטה, בגיל 42 יום, לא פעם המשאיות פשוט לא מגיעות. העופות נשארים בלול וממשיכים לצרוך אוכל ולגדול, הצפיפות גדלה, הזיהום מחמיר, המחלות מתפשטות והתמותה גוברת. הלולנים מבכים את ההפסד הכספי כאילו התקלקל יבול של תפוזים. אמנם על רקע מה שהם עושים יום-יום, לא ציפינו שהם יגלו צער על הסבל שהעופות עוברים. אבל האם אדם שלא מתפרנס על גבן של ציפורים נכות בתוך מצע של טינופת יכול לשמור על אדישות מול המראות האלה?"